אני, תקוע בפקק. רואה מוכר גלידה עובר.
אני: איזו גלידה יש?
מוכר: יש מגנום, קורנטו וארטיק קרח
אני: כמה זה ארטיק קרח ?
מוכר: 9
אני:
מוכר: חם היום
אני: תביא
מוכר: קח
אני: מה זה, זה נמס בפנים
מוכר: אה אתה רוצה קפוא?
אני: ברור
מוכר: זה עוד שלושה שקלים
אני: אתה רציני
מוכר: יאללה, עוד שלושה שקלים או שאני הולך
אני: לאן תלך, אתה בצומת מורשה, לא קרוב לכלום
מוכר: יש לי שתייה ברמזור
אני: אז למה לא אמרת, יש לי פה מים קרים, קח תשתה
מוכר:
אני:
מוכר: אני יודע שזה טריק
אני: שום טריק
מוכר: לא תגיד לי אחר כך שזה עולה כסף בגלל ששתיתי?
אני: בחיי שלא
מוכר:
אני:
המוכר שותה
מוכר: תודה רבה
אני: בכיף. זה 40 שקלים
מוכר: אמרת שלא תדרוש כסף
אני: על שתייה
מוכר: נו
אני: אבל אתה בלעת. שתייה זה חינם. בליעה זה 40
מוכר: אתה רציני?
אני: חם היום
מוכר: יאללה קח מגנום ולך
אני: תודה. צריך טרמפ?
מוכר: סע סע אין לי כסף

אתמול צפיתי בתוכנית "מציאות נושכת" של ערוץ 10 על "מאחורי הקלעים של הריאליטי" וראיתי שיש כמה התייחסויות שבחלקן לא פייריות כלפי אלה שהשתתפו בתוכנית הזו ורציתי לנסות לתת זווית אחרת:
לטובת אלה שלא יודעים: אני השתתפתי בתוכנית הריאליטי "האקדמיה לצחוק". זה היה בשנת 2004, עוד בתחילת ז'אנר הריאליטי כשבעצם לפנינו היו רק פרוייקט Y, קחי אותו שרון וכוכב נולד (אז זה עוד לא נקרא כוכב נולד 1).
גרנו בבית, צילמו אותנו 24 שעות והפיקו מזה תוכנית יומית ששודרה בערוץ ביפ. חוץ מזה, הייתה תוכנית עם ההופעות ששודרה בפריים טיים ערוץ 2.
בשנת 2004 אני הייתי בן 22. מה הבנתי מהחיים שלי? לא הרבה. מה ידעתי על טלוויזיה? עוד פחות. אבל אהבתי לזרום עם החיים. לא חשבתי יותר מדי על מה יכול לקרות. יש ילדים צעירים ממני שנכנסו לריאליטי ויש גם מבוגרים. בדרך כלל מה שמשותף לכולם זה שנראה להם שיכול לצאת מזה משהו וגם אם לא, זו יכולה להיות חוויה מעניינת.
בעיני יש כמה סיבות להכנס לתוכנית ריאליטי, וכל סיבה כזו יכולה לשנות לך את החיים מן הקצה אל הקצה:
1. זו חוויה. זה אתגרים. זה לעשות רגע פאוז על החיים שלך וללכת על משהו לא נודע. זו יכולה להיות חוויה טובה או רעה. אבל דברים כאלה מלמדים המון על החיים. החוויה שלי למשל הייתה קבלת בטחון עצמי. היה חסר לי בתקופה הזו. התוכנית נתנה לי את הבטחון ויש לה חלק מהותי במי שאני היום (ואני מרוצה מזה).
2. התקדמות מקצועית. מה לעשות, לא קל להצליח היום בתור קומיקאי, זמר, טבח וכן הלאה. התוכניות האלה הן הזדמנות. אין מה לטעות, תוכנית ריאליטי לבדה לא תספיק, צריך אחרי התוכנית גם כשרון והרבה עבודה קשה. תוכנית ריאליטי היא הזדמנות, כמו בעבר פגישה עם מפיק או השמעה חד פעמית ברדיו מפורסם של שיר שכתבת.
3. כסף. כן כן, הדבר הבזוי הזה שכשאתה מהצד נורא קל לקטול את כל מי שהולך על זה – מה? הוא התמסחר ועשה פרסומת עם ארומה? זורק את האומנות שלו בשביל כסף? התשובה היא כן. מדובר בתוכניות האלה על הרבה כסף, בשלוש אופציות – קבלת תשלום עבור השתתפות בתוכנית או זכייה במיליון שקל בתוכנית עצמה. זה מהלך משנה חיים. אז אולי אף אחד לא יזכור מי אתה עוד חצי שנה, אבל חשבון הבנק שלך תמיד איתך. האופציה השלישית כמובן היא פרסום שהיא גם הגורם הרביעי.
4. פרסום – עקרונית, בעיני, דבר שלילי. אני אוהב את הפרטיות שלי, אף פעם לא התלהבתי ממישהו שביקש ממני חתימה ואז שאל מי אני ואני ממש לא רודף אחרי כל דקה בטלוויזיה אלא מסרב לרוב. לא הייתי באלפי השקות (אבל פעם קיבלתי אישור להכנס חינם לחניון באילת למרות שאני לא תושב העיר). אבל מה לעשות, זה חלק מהחבילה במקצוע שלי. אם לא אהיה מפורסם, אנשים לא יבואו להופעות שלי. פרסום יכול לפתוח עבורך דלתות שלא חשבת בכלל לפתוח אותן אבל הפרסום יוצר חריץ קטן ואם אתה מספיק סקרן אתה יכול להציץ. בשורה התחתונה, זה יכול לגרום לחיים שלך להיות מעניינים באספקטים מסוימים ואני בעד חיים מעניינים כמו שהבנתם.
***
בין הטענות שראיתי אתמול נגד המשתתפים בתוכנית:
*אם הם כל כך סבלו מהפרסום, למה הם מתראיינים שוב לתוכנית טלוויזיה?
*הם ידעו בדיוק למה הם נכנסים, אז מה הם מתלוננים?
*מי זה???
אז ברשותכם אני רוצה לספר כמה אנקדוטות שמעולם לא כתבתי עליהם, מתוך דברים שהתרחשו בתוכנית שלי.
***
כמו שכתבתי, הייתי בתחילת הז'אנר. הכל היה תמים. ז"א, זה היה כל כך לא תמים שזה היה יותר מדי ברור שמישהו מרמה.
כבר מתחילת האודישנים לתוכנית, היו משתתפים שההפקה התבייתה עליהם. ראית שאנחנו מתחילים להתחלק לטייפקאסטים, אני נשארתי הדתי היחיד, היו צמד בנים, צמד בנות, שלישיה, שמן, חנון וכו'. לתוכנית היו אמורים להכנס 12 מתמודדים. שבוע לפני התוכנית התקיים אודישן אחרון מול קהל כשלפתע נוספו עוד 4 מתמודדים שאף אחד לא הכיר. הקטעים שלהם גם היו חלשים להחריד. הם התמודדו איתנו באודישן ובאופן מפתיע, אף אחד מהם לא התקבל. יתרה מזאת, לשניים מהמתמודדים שכן התקבלו לתוכנית הייתה הופעה ממש גרועה לעומת שניים שלא התקבלו, זה לא שינה הרבה.
בכל שבוע היה מגיע במאי ומתמקד במישהו אחר מהתוכנית. באורח פלא, אותו אחד עף באותו שבוע. בשבוע שאני עפתי הגיע אלי במאי ואמר לי מפורשות "ההפקה ביקשה ממני להתמקד בך, תשתף פעולה". בתוכנית עצמה הייתה לי הופעה מצוינת, זה לא עזר לי. עפתי. מה שהיה קשה לראות זה שהייתה מתמודדת שנתנה הופעה מחפירה, שכחה טקסטים והיא קיבלה ציון גבוה ממני מ"הקהל באולפן". כשראיתי את זה, לא האמנתי. ראיתי במו עיניי איך מרמים אותי ולא יכולתי לעשות כלום. הדבר הכי מפתיע היה שכשראיתי את התוכנית בבית, הופתעתי לראות איך הדביקו לה צחוקים והסירו צחוקים מההופעה שלי, פשוט ערכו אותי גרוע.
כמה תוכניות אחר כך הייתה תוכנית גלגל הצלה, הייתי המשתתף הכי טוב בתוכנית וקיבלתי את הציון הכי גבוה אי פעם בתוכנית. אבל "בשקלול עם הקהל" הוחלט שאני לא חוזר. ברגע שנודע שמתמודד אחר חוזר, כל הקהל עמד על רגליו וצעק "אורבך אורבך" וזו הייתה מחווה אדירה. אחר כך בעריכה שמו מוזיקה כדי להשתיק את הרעש של הקהל. כולם ידעו שנעשה שם אי צדק. אבל לא היה צריך להיות חכם מדי כדי להבין. הגמר נערך בשידור חי ביום שישי בערב. ידעתי ממילא שלא אוכל להשתתף. הם רק הודיעו את זה אחרי התוכנית.
***
ריאליטי זו תוכנית טלוויזיה. לתוכנית טלוויזיה יש תסריט. נקודה.
***
אני יצאתי בסדר. תמיד הייתי בראש טוב, העיקר החוויה וידעתי גם למנף את התוכנית לעבוד קשה ולהצליח. אבל בקלות יכולתי ללכת לכיוון של הבאסה ושל המחשבה "רימו אותי". זה נכון. וזה מפתה ללכת לשם. ואני מבין למה. כי סיפרו סיפור אחר ממה שקרה באמת. וזה היה על חשבוני. אז למה הם מתראיינים שוב לתוכנית טלוויזיה? כי הם מרגישים שעשו להם עוול. כי שיקרו להם. כי לא הוציאו אותם כמו שהם באמת. זו התרפיה שלהם. לזעוק. שמישהו ידע. ערכו אותי. זה לא אני.
***
ועוד משהו. לא כל מי שנכנס לתוכנית טלוויזיה יודע מה כוחה של עריכה. באמת. אולי זה תמים, אבל הם פשוט לא יודעים. אז לא כולם יודעים למה הם נכנסים. ולכן הם מתלוננים. הם חושבים, אני אכנס, אתנהג בצורה X ויהיה בסדר. זה לא קורה.
***
אפשר לקטול עד מחר את אלו שהולכים לריאליטי. אני חושב שהרבה מהם אנשים הם אנשים שהחליטו לשבור את שגרת חייהם כמו שכולנו מפנטזים לא מעט. להם היה אומץ. לחלק זה מצליח, לחלק לא. חלק מהם צריך עזרה במהלך התוכנית ולאחריה וחלק לא. בשורה התחתונה, זה החיים שלהם. מי אנחנו שנשפוט? תשאירו את זה להפקה.

טוב, שמישהו יגיד לקבלן של בית המקדש השלישי שידאג שיהיה נגיש גם לעגלות לא ערופות

חבר פייסבוק: אתה יודע, לא כדאי לך לכתוב בפייסבוק שאתה בחופשה כי גנבים יבואו וירוקנו לך את הבית
אני: אני גר באשחר
חבר פייסבוק: איפה זה?
אני: בדיוק

מסתבכים בדרך לתערוכת הדינוזאורים
אני: סליחה, אתה יודע איפה אני יכול למצוא את הדינוזאורים?
מישהו ברחוב: נראה לי הגעת באיחור של 65 מיליון שנה
אני:

המעבר של דני דנון משר החלל לשגריר ישראל באו"ם הוא די טבעי, בסה"כ הוא ממשיך להתעסק עם מקומות שלא מכירים בישראל

באמת? זה השם הכי טוב שמצאתם?

שקר ראשון לחופשה:
לא חמודי, אי אפשר עוד גלידה, כל תחנת דלק מרשה רק גלידה אחת לכל ילד