זה הזמן לקחת פאוזה

מבחר סיפורים קלילים וקצרים לעידוד המצברוח
במיוחד לימים קשים

כמות ספרים שנמכרו עד עכשיו: 1877!

למה פאוזה?

מצב בטחוני מתוח. יוקר המחיה.
ימי הורים. פיטורים במקום העבודה. נמאס לכם להיות נהגי הסעות לחוגים.
משכנתא. פוליטיקה. הילד לא נרדם. שוטף + 90.
הבעל במילואים. ארוחת בוקר לילדים לגן.
נגמר הטסט לאוטו. תשלום חשמל גבוה. נגמרו הפיתות.
מבחנים. בוסית חדשה. הדלק מתייקר. דדליינים.
סיפור לפני השינה. ועוד סיפור. לא, הוא לא יכול לישון כאן. ככה.
בעיות תזרים. כאב חדש ולא מוכר. פקקים. שן שצריך לעקור.
המחשב נתקע. עייפות. צריך להחליף מזרן. אין חלב.
מינוס בבנק. שכן נודניק. זמן זוגי. זמן עם הילדים. זמן לעצמי.


זה הזמן לקחת פאוזה.

טעימות

הצצה לשלושה סיפורים קצרים מהספר,
לבעלי חוש הומור בריא וטקט בעייתי

כשדפנה שלנו הייתה קטנה היא נקשרה מאוד לבובת כבשה. ככל שעברו החודשים, הכבשה הזו קיבלה ריח של כבשה אמיתית, אך לדפנה זה לא הפריע והיא לא הייתה מוכנה לשחרר אותה בשום מצב. היא לקחה אותה לכל מקום וגם…

כשדפנה שלנו הייתה קטנה היא נקשרה מאוד לבובת כבשה. ככל שעברו החודשים, הכבשה הזו קיבלה ריח של כבשה אמיתית, אך לדפנה זה לא הפריע והיא לא הייתה מוכנה לשחרר אותה בשום מצב. היא לקחה אותה לכל מקום וגם…

car-new (1)

נסענו להורים שלי. מיטל נהגה בדרך הלוך.
”הלו, תאטי,את כבר על 140“ אמרתי. מיטל האטה, אך מדי פעם הגבירה שוב את המהירות והייתי צריך להזכיר לה, ”את תקבלי שלילה בסוף.“ זה לא…

akrav-new (1)

האגדה מספרת שאם מקיפים עקרב בעיגול של אש, הוא עוקץ את עצמו ומתאבד. לא בדקתי. אין לי מושג אם זה עובד. מה שכן עובד בוודאות, זה לשפוך על עקרב מים רותחים. הוא מת תוך פחות משנייה. תזכרו את הצמרמורת…

מי זה, מי זה, מי זה

מילים: הזמר במסיכה. לחן:פחות.

יאיר אורבך לא לוקח את העולם ברצינות רבה מדי.
אולי בגלל זה, בתוך פרק זמן קצר של 40 שנה הוא הספיק להיות סטנדאפיסט, יועץ משכנתאות, דייג, מחנך, לתרום כליה, לברוח ממדוזות בווייטנאם, לתפוס מחבלים בשוודיה, לפסל פוליטיקאים בסין ולהילחם עם כרית מול 2000 אנשים. וזה ממש, אבל ממש, רק על קצה המזלג.

הספר שלפניכם מלא בסיפורים אישיים מהחיים שנכתבו מנקודת מבט קומית. סיפורים שיגרמו לכם לצחוק, ולתהות על בריאותו הנפשית של המחבר, ויעזרו לכם לקחת פאוזה מהחיים ההזויים שיש לנו כאן במדינת ישראל.

יאיר אורבך בן 40 פלוס, נשוי לוונדרוומן ואבא מביך לארבעה ילדים שהוא מאוד אוהב, רוב הזמן.

סטנדאפיסט וכותב קומי בתוכניות רבות כגון עד כאן, מצב האומה, האקדמיה לצחוק, יומטוב ועוד תוכניות רבות שלהן פחות מ 1% רייטינג.

גר ביישוב אשחר שבגליל בשכונת סביוני סח'נין. אוהב את האוויר, את הקהילה ואת ההקלה במיסים.

זהו ספרו השני של יאיר אורבך לאחר שספרו הראשון '100 תובנות על ביזנס' הפך לרב מכר בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית שלו ותורגם ל-70 שפות בעזרת גוגל טרנסלייט.

אין כזה דבר שאלה שטותית

אבל התשובה היא לא, אין נקודת חלוקה בשג'אעיה. (בינתיים…)

בספר יש 50 סיפורים על גבי 232 עמודים.
רוחב השדרה של הספר הוא 14.3 מ"מ ולכן הוא מושלם גם בתור בסיס להגבהת לפטופ.

חחח, תודה על הפרגון באמת.

האמת שהמחשבה המקורית שלי הייתה לכתוב ספר ולהביא אותו בתור מתנה לחברים, ללקוחות ולקולגות שלי, בלי למכור אותו. מתנה בוטיקית שכזו.

אך לאחר שבועיים במלחמת חרבות ברזל ולאחר שמיציתי את כל אפשרויות הסיוע מהעורף הבנתי שהספר הזה יכול להיות התרומה הבאה שלי. להעלות חיוך על פניהם של החיילים, המפונים והמשפחות שנפגעו ב 7.10 היה נראה לי כמטרה ראויה.

הודעתי קבל עם ופייסבוק שאם יהיו 1000 שגרירים שיתחייבו לקנות את הספר הזה במחיר של 30-50 ₪ ולכתוב עליו פוסט לאחר מכן, אוציא אותו עצמאית לאור. מפה לשם, הקומה העליונה מלאה בספרים והילדים ישנים במלונה (אל דאגה, היא מוגנת מגשם).

נגד חמאס, בעד ישראל. אבל חוץ מזה, משלוח יגיע לביתכם או לנקודת החלוקה (בהתאם למה שבחרתם) עד חמישה ימי עסקים מיום ההזמנה. יום עסקים = ימים א-ה, לא שישי, לא שבת, לא חגים ומועדים, לא יום סוכריות הגומי הבינלאומי.

לא, אין אפשרות למשלוח אקספרס מהיום למחר, רק להגיע מאשחר לישראל לוקח איזה יומיים.

כן, אך לא למישהו ספציפי. יש לי רשימות עם אנשי קשר ואשלח להם ספרים. אני לא גובה משלוח עבור רכישות אלו. אם ברצונכם לשלוח למישהו ספציפי, בבקשה בצעו רכישה רגילה דרך האתר.

אם אתם אחראים על קבוצה שכזו ומעוניינים לקבל ספרים, מוזמנים להצטרף לרשימה בקישור הזה (נפתח בפופאפ). אם אתם חושבים שזו הזדמנות לעוקץ, יש לכם יותר מדי זמן פנוי.

כן, דרך המייל ל [email protected] או דרך וואטסאפ באייקון בצד ימין למטה, שם יחכה לכם שמשון הצ'אט בוט הנאמן שלי שיפנה את בקשתכם לנציג בשר ודם שמשלם מיסים.

כבשי

כשדפנה שלנו הייתה קטנה היא נקשרה מאוד לבובת כבשה.
ככל שעברו החודשים, הכבשה הזו קיבלה ריח של כבשה
אמיתית, אך לדפנה זה לא הפריע והיא לא הייתה מוכנה
לשחרר אותה בשום מצב. היא לקחה אותה לכל מקום וגם
ישנה איתה בלילות.
בליל שישי אחד, כשהשכבנו את דפנה לישון, היא שאלה,
”אבא, איפה כבשי?“
לא היה לי מושג. התחלנו לחפש ברחבי הבית ולא מצאנו.
”אולי תלכי לישון בלי כבשי ונמצא אותה בבוקר? עכשיו
כבר מאוחר,“ שאלתי כשכבר ידעתי מראש את התשובה.
בכי היסטרי.
עשינו מחקר קצר והגענו למסקנה שאין אפשרות אחרת,
הכבשה נשארה במעון. אבל המעון, מן הסתם, נעול. כמובן
שניסיון לטיעון לוגי בסגנון, ”המעון נעול ולכן אין דרך
לקחת את הכבשה היום,“ נפל במהירות האור והיללות.
וכך, ביום שישי בערב, מצאתי את עצמי פורץ למעון פשוש
כדי למצוא בובה של כבשה. מעטים הרגעים בחייו של אדם
שבהם הוא מרגיש כמו שאני הרגשתי. קשה לי לתאר את
התחושה. חוסר אונים, בובה על חוט, השפלה, הכול נכון.
אבל זה לא מספיק קיצוני. אין לי דרך לתאר, אבל אני בטוח
שמי שהורה, יזדהה ואולי אפילו יצעק, ”שבור את הדלת של
המעון וכנס פנימה!!! זה חיים ומוות!!!“
שקלתי לבוא עם כובע גרב אבל ויתרתי על זה. זה היה
נראה לי מוגזם. הגעתי למעון וחיפשתי דרך לפרוץ בקלות
מבלי להשאיר עקבות. בסך הכול אמורה להיות משימה
פשוטה יחסית, נכנסים, מוצאים, יוצאים. פשוט. התקרבתי
לאזור המעון ווידאתי שאף אחד לא נמצא באזור. הצלחתי
לפתוח את אחד החלונות הגבוהים, השתלשלתי פנימה,
הנחתי את רגליי על שידה קטנה שחרקה קלות, סגרתי את
החלון אחריי וקפצתי פנימה לתוך המעון, מנסה להרעיש
כמה שפחות.
ייאמר לזכותה של כבשי שניתן היה למצוא אותה רק
לפי הריח כך שכשהתקרבתי לאזור ידעתי לנחש שאני
מתקרב, או שסתם דמיינתי את עצמי בתור גשש. לא בטוח.
בתכל‘ס, כבשי הייתה בתוך ארון ענקי שהכיל מאחורי דלת
אחת, תחפושות שהיו תלויות על קולבים, ואת כל הבובות
של המעון מאחורי הדלת השנייה, בתוך ארגזים. פתחתי
בחשיכה את הארגזים ומצאתי את כבשי, יימח שמה. נטלתי
אותה מתוך ערמת הבובות ובאתי לחזור על עקבותיי,
כשלפתע שמעתי פסיעות מבחוץ וצרור מפתחות שמתקרב
למנעול הדלת.
מתוך אינסטינקט, נכנסתי לתוך הארון, והתחבאתי
מאחורי התחפושות. הרגשתי את ריח המוות. כל הבובות
והתחפושות הסריחו כמו כבשי, ולהיות קבור בתוך ארון
שכזה היה נראה לי כמו המוות הנוראי והמצחיק בעולם בו
זמנית. לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי את נשמתי. מישהו
נכנס למעון.
לעזאזל, מה אני בסרט הוליוודי? מה הסיכוי שזה יקרה?
ולמה לא חשבתי על אופציה שלמישהו מהיישוב יהיה
מפתח למעון? הכול היה יכול להיות יותר פשוט. אבל לא
היה לי יותר מדי זמן לחשוב. דרך חרך המנעול יכולתי
לראות שהאיש שנכנס מתקרב לכיווני. לא ידעתי מה אני
מעדיף, שהוא יהיה איש בטחון ויהיה לי סיכוי למות או שזה
יהיה מישהו מהיישוב ותהיה פה פדיחה שתרוץ מדור לדור
ביישוב למשך מאה שנים לפחות. האיש התקרב אליי ונעמד
מול הארון. עצמתי את עיניי.
כעבור שתי שניות שמעתי, ”הנה אתה חתיכת זבל.“ לא
זיהיתי את הקול, כנראה הוא היה מישהו מהחדשים. לבי פעם
בחוזקה וחשבתי שזה הסוף. ציפיתי להרגיש יד שפותחת
את הארון ומוציאה אותי החוצה, אך לא קרה דבר והאיש
התרחק כאילו כלום ויצא מן המעון. חיכיתי עוד כמה שניות
לפני שיצאתי מהארון )מצחיק מאוד( ונשמתי אוויר צח. לא
הבנתי מה קרה כאן. ואז הסתכלתי מעליי וגיליתי שעל דלת
הארון של התחפושות היו ווים עם מוצצים. כנראה שמשפחה
אחרת עברה את אותו הדבר שאנחנו עברנו, רק עם מוצץ.
החזרתי בזריזות את כל הבובות לארגז והתקדמתי לכיוון
החלון שממנו נכנסתי.
עליתי על השידה, פתחתי את החלון וברגע שקפצתי
למעלה כדי להתחיל לצאת, השידה שעליה עמדתי נפלה
ובעקבותיה נשמעו רעשים שאי אפשר לטעות בהם. מלא
רעשים קטנים ודקיקים המבשרים כי משחקי קופסה בעלי
מאות חלקים קטנים – נשפכו. בעודי תלוי על החלון
הבנתי שאו שאני משאיר את זה ככה ויעלו על זה שמישהו
פרץ למעון במהלך השבת או שאני מסדר ומעלים כל זכר.
ידעתי שבמעון יש מצלמות שלא מסתכלים בהן אם אין
סיבה, אך מהיכרותי את הגננת ידעתי שאם לא אסדר את
המשחקים בדיוק כמו שהם היו, היא תדע על זה, תבדוק
במצלמות וסופי יהיה רע ומר.
ירדתי והתחלתי להבין את גודל הסיבוך. נשפך שם משחק
בול פגיעה של פעם, לגו, ומשחקים נוספים. התחלתי לסדר
ולאסוף הכול. הכי שנאתי את המשחקים שכדי לאסוף אותם
הייתי חייב לשחק בהם, כמו משחקי העץ עם הצורות. ”בננה,
איפה השקע של הבננה, הנה הבננה!“ לקח לי כמה דקות
לאסוף את כל המשחקים בדיוק בצורה שהם היו, החזרתי
את הכול לשידה והרמתי אותה בחזרה.
הפעם, החלטתי, אין סיכוי שאני עומד על השידה כדי
שזה לא יקרה שוב. לקחתי תנופה ורצתי לעבר הקיר כאילו
שאני בבוחן מסלול, שמתי רגל קטנה על הקיר, תפסתי
עם הידיים את המסילות ובתנופה אחת הרמתי את עצמי
ויצאתי מהמעון עם כבשי. סגרתי את החלון וחזרתי הביתה.
כשהגעתי נדהמתי לראות שדפנה כבר נרדמה. עשרים
דקות של בכי היסטרי התישו אותה כל כך שהיא פשוט
נרדמה תוך כדי. בלי כבשי.
***
ביום ראשון, כשבאתי לאסוף את דפנה מהמעון, הגננת
ניגשה אליי. ”מה נשמע יאיר? איך עבר סוף השבוע שלך?“
שאלה בחיוך ערמומי.
”טוב… תודה…“ ניסיתי לא לגמגם.
”יופי. יופי.“ אמרה הגננת והמשיכה להביט לעברי.
”טוב… אנחנו נזוז הביתה,“ אמרתי אחרי כמה שניות.
”כן, כן, כדאי,“ אמרה הגננת. ”אל תשכחו את כבשי!“ היא
צחקה.
חייכתי במבוכה. מה הסיכוי שהיא יודעת? עבדתי הכי
מסודר שאפשר!
”לא נשכח… תודה!“
”בשמחה,“ היא הוסיפה. ואז אמרה, ”ואם לא איכפת לך,
לפני שאתה יוצא, תנקה את טביעת הנעל שיש מתחת לחלון,
אני לא מצליחה להגיע לשם…“
נאלמתי דום, והיא צחקה צחוק מתגלגל ויצאה לחצר.

רעידות בזוגיות

נסענו להורים שלי. מיטל נהגה בדרך הלוך. ”הלו, תאטי,
את כבר על 140“ אמרתי.
מיטל האטה, אך מדי פעם הגבירה שוב את המהירות
והייתי צריך להזכיר לה, ”את תקבלי שלילה בסוף.“ זה לא
קרה והנסיעה עברה חלק.
הגענו להוריי, שהינו שם כמה שעות וחזרנו הביתה, הפעם
אני נהגתי בחזור. בשלב מסוים במהלך הנהיגה, האוטו
התחיל לרעוד. ”מה זה, איזה מוזר,“ אמרתי.
”זה רק במהירות הספציפית הזאת, אם תעבור אותה,
תראה שהאוטו מפסיק לרעוד.“ אמרה מיטל.
”באמת?“ שאלתי והתפלאתי על נישואיי למוסכניק.
הגברתי את המהירות, עליתי מעל המהירות המותרת
לאזור 130 קמ“ש ואכן האוטו הפסיק לרעוד. פתאום ראיתי
הבהובים של פנס. ניידת משטרה סימנה לי לעצור.
הורדתי מהר את המהירות ועצרתי, לא מאמין שזה קרה
עכשיו. השוטר ניגש לאוטו ושאל אותי, ”אתה יודע למה
עצרתי אותך?“
אמרתי לו, ”עזוב, אתה בחיים לא תאמין לי.“
”למה ככה? נסה אותי,“ השיב השוטר. ואז סיפרתי לו
את הסיפור, ושהגברתי מהירות רק כדי לבדוק אם אשתי
צודקת.
”אשתך תמיד צודקת,“ הוא אמר. ”סע לשלום.“

טיול עקרבים

האגדה מספרת שאם מקיפים עקרב בעיגול של אש, הוא
עוקץ את עצמו ומתאבד. לא בדקתי. אין לי מושג אם זה
עובד. מה שכן עובד בוודאות, זה לשפוך על עקרב מים
רותחים. הוא מת תוך פחות משנייה. תזכרו את הצמרמורת
שהרגשתם עכשיו כשקראתם את זה.
אבל לפני שאתם מתקשרים לצער בעלי חיים ומסגירים
אותי, חשוב שתדעו שזה בא דווקא ממקום של חסד עם
העקרב ואני אסביר.
לפני ההסבר, חשוב להבין שהעולם מתחלק פחות או יותר
לשני סוגים של אנשים. הסוג הראשון אומר, ”נחש!!! תביאו
מעדר!!!“ והסוג השני אומר, ”מה, זה זעמן מטבעות, הוא
אוכל צפעים, זה טוב שהוא במיטה של התינוק.“ למרות
שהעולם מתחלק לשניים, לתחושתי שני החלקים לא לגמרי
שווים. זה בערך 99% לסוג הראשון ו 1% לסוג השני. לא
שפר מזלנו )או שכן( ואני ואשתי שייכים לסוג הראשון.
תנסו כמה שתרצו, לא תצליחו להמיר סוג אחד לסוג השני.
לא יהיה מצב שאדם שרואה בטרנטולה סכנת מוות, יעבור
צד, יחזיק טרנטולה על כף ידו וידגדג אותה בבטן. לא יקרה.
ערב אחד כשהיינו בקמפינג, גילינו נדל צהוב גדול זוחל
על האדמה בין רגלינו. ונדרשו מאיתנו לא פחות משלושים
מכות כפכף הוואיינס בראשו של הנדל כדי שהוא יפסיק
לזוז או לפחות להעמיד פני מת עד שפינינו אותו למקום
אחר. כשסיפרנו על כך לאחת מחברותינו ביישוב שמתעסקת
בחומרים )ואין לי מושג אם זה קשור(, היא אמרה שהדרך
המהירה להרוג נדלים ועקרבים היא לשפוך עליהם מים
רותחים, מכיוון שהגוף שלהם עשוי מחומר מסוים שנמס
בשנייה וכך המוות הוא הכי מהיר שיש. בתור אוהב בעלי
חיים, הפנמתי והקשבתי.
לא חלף זמן רב וזיהינו עקרב שחור גדול בביתנו. התחילה
סיטואציה הזויה שבה אשתי צועקת, ”יאיר!!! עקרב!!!“
ואני צועק לה מייד, ”אל תזוזי!!! אני מרתיח מים!!!“
וכך באמת אשתי חיכתה ליד העקרב כדי לראות שהוא
לא זז, הילדים באו סקרנים לצפות במחזה ואני חיכיתי
שהקומקום ירתח. כעבור דקה וחצי המים רתחו וניגשתי
עם הקומקום לעקרב, שפכתי עליו והפלא ופלא תוך כלום
זמן, בלי התפתלויות, בלי זעזוע מוח, העקרב מת ופיניתי
אותו אחר כבוד מהבית כולל שטיפת רצפה כבונוס.
חלפו כמה חודשים ונסענו לחופשה במצפה רמון עם
המשפחה שלי. בערב הצטרפנו כולם לסיור עקרבים
מיוחד, באמת חוויה אדירה. מקבלים פנסי UV ויוצאים
לחפש עקרבים בלילה. ברגע שמאירים עם פנס UV על
עקרב, הוא זוהר כמו בדיסקו של שנות ה.80- למה? מורכב
להסביר, בטח למישהו עם תואר בקולנוע. חפשו ”עקרבים
UV ”בגוגל ותראו ישועות.
מפה לשם, אנחנו הולכים בשטח ומוצאים עקרבים,
מקבלים הסברים מהמדריכה שמסבירה על העקרבים, כמה
שהם אינם תוקפניים, שהם חכמים, שצריך לשמור ולהגן
עליהם ובאופן כללי מסבירה כמה מדובר בבעל חיים
מופלא. תוך כדי הסיור המדריכה שואלת את המשתתפים,
”מישהו כאן מצא פעם עקרב?“
מבין כל המשתתפים, יצא שהבת שלי אדווה )שהייתה אז
בת שש( צעקה ראשונה ”כן! אנחנו מצאנו בבית!“
”איזה יופי!“ התלהבה המדריכה. ”ומה עשיתם איתו?“
שאלה בסקרנות.
עוד לפני שהספקתי להגיב אדווה צעקה בשמחה, ”הרגנו
אותו!“ ועוד לפני שכולם הספיקו לעכל היא הוסיפה,
”שפכנו עליו מים רותחים!!!“
”אווו,“ קשה המעיד על נידוי נשמע בקהל, וכל המשתתפים
הזדעזעו עד עמקי נשמתם כמו שאתם הזדעזעתם בפסקה
הראשונה.
המדריכה החלה לגמגם משהו בסגנון ”אממ, אוקיי, אז
אממ, פעם הבאה אל תעשו את זה טוב?“
ומיטל ואני בעיקר התעסקנו בלהכחיש קשר לילדה,
ולבנות על זה שבזכות החושך לא יזהו אותה ואותנו. זה
לא קרה ובמהלך כל שאר הסיור קיבלנו מכל המשתתפים
את התחושה כאילו רצחנו עם. ועדיין, אני משוכנע,
שאחרי שהסיור נגמר, ולאחר שעברו כמה חודשים, ישנם
יותר קומקומי מים מורתחים מאשר כפכפים מונפים ברגע
שרואים עקרב ואם זו התרומה שלי לצער בעלי חיים, יהי כן.

להמשך שיחה בווצאפ ←
שלום,
איך אפשר לעזור?